תמיד הייתי עצמי
גם כשהייתי פחות
רק שעכשו אני דומה לי
**
אל תקרא לי
שחורה ולוהטת כמו גג הפח שמעליו
מתכרבל גופי לבדו עכשו
קם ונופל ושב כמוה על רגליו
ואני אינני היא
תשע נשמותיה מעידות בה כי
רעבה ומוטרפת
גם לא יודעת שובע או
שבעת רצון ואף שאני
מערסלת בי את חיבוקך,
לעצמה היא מערטלת
לגמרי את כולך.
**
אל תכיל אותי.
פלח חיצך בי
בכל לבבך בכל
נפשך ובכל
מאודך
מעשי ידיך
לתפארה
בלכתך בדרך
בשוכבך ובקומך
כאות בחלציך
ואבוא אז אבוא
בשעריך.
**
דרוך את הרץ, הסר את הצריח
סלק את חילי משמר המלכה
שלח את הסוס לדרכו
פרץ ונווט היטב
העמד את המלך
בי מט
שלא ישח.
**
אינה מגיפה תריסיה
פעורים היא מותירה
חלונותיה אל נפשה
והוא שפוסח על סעיפיה
עוור ועילג חורש בה אדמה
יותיר בה באסיף
את לקט שכחתה
לעצמה.
**
גופה עבורו כטקסט מאוהב
צופן רב משמעויות בין קפליו
והוא בו הולך וחוזר
חלילה עובר
מקוסם בה כלו
חזר והלוך
מעליו
מתחתיו בתוכו
ככה היא
אוהבת אותו
**
ראה אותי כלי
מתרגשת להכיר
דרך עיניך
אני מתהלכת
עירומה מחלקיה
נפשי מתפשטת
מכל מרכיבי
אתה מקלף
ומתחבר מחדש אלי.
רואה לך על הפנים
איך רגשותיך משתנים.
**
טועים אולי לחשוב
שאת תשוקתי ותאוותי אני פוערת.
הן את נשמתי המפרפרת
ברווחים בין השורות
אני מפקירה חשופה
ועמוקות בי השתיקות
המחפשות רגיעה מסערתן.
השחור אינו מוחלט
או לבן שהוא לגמרי
גם האפור אינו כזה.
ואני צובעת בעצמי
את מרווחי
ההסתכלות שלי.
© פזית אלעזר
